כולנו מכירים את ההרגשה של לאחר האימון, הכאב, העייפות , החולשה, התשישות ולפעמים אפילו יותר גרוע מכל אלה. האם זו ההרגשה שאנו אמורים להרגיש אחרי כל אימון? האם זה טוב? האם זה אומר שהיתאמנו? התשובה היא לא! כל הרגשה שכזו או דומה לה אומרת שהיתאמנו קצת יותר מדי ממה שאנו אמורים להיתאמן , זה לא טוב, זה לא אומר שניתחזק יותר או שנרזה יותר או שניתעצב יותר. כל אלה שמרגישים כך לאחר אימון , שיגידו תודה שזה רק אחת מההרגשות הנ"ל ולא גרוע מזה, כי אימונים כאלה יכולים להביא לפציעות ספורט חמורות עוד הרבה יותר ולעשות בדיוק את הפעולה ההפוכה ממה שאנו רוצים אך לא ארחיב על הנושא במאמר זה.

האם שאלתם את עצמכם מדוע ההרגשה הזו קיימת ? מה לא עשיתי בסדר?

מערכת גוף האדם מנסה לשמור תמיד על שיווי משקל . אם האדם יוצא משיווי משקל על ידי גורם חיצוני, גופו ינסה לייצב את עצמו ולהחזירו לשיווי מישקל.

גירוי- זהוא אותו גורם חיצוני (במיקרה שלנו לדוגמה המישקולת שעלינו להרים) שיגרום לגוף לצאת משיווי מישקל אך יגרום להטבה ולשידרוג מסויים בגופינו ולחזרה לשיווי מישקל חדש.

הסף התחתון של הגירוי הוא העומס המינימלי שיתחיל להוציא את האדם משיווי מישקל(ובמיקרה שלנו זה טוב, אנו נרצה זאת)

הסף העליון של הגירוי הוא אותו עומס שעדיין מוציא את הגוף משיווי משקל אבל לא גורם לנזקים, זא"מ קשה מאוד אבל אפשרי.(כאן אנו כבר ניצטרך להיזהר מאוד , מתאים אך ורק למתאמנים מיומנים)

                   המינון שיש לבצע הוא בין לבין

המתאמנים המיומנים והמאומנים יותר שמבניכם יכולים לבצע גירוי יותר קרוב לסף העליון שלכם.(אך בתנאי שבאמת לא תעברו סף זה כי אז הדרך לנפילה למטה מהירה מאוד)

אם מטרת האימון היא מטרה של שימור ולא של שיפור יש לבצע את האימון קצת מעל הסף התחתון.

מה שקורה זה למעשה שגוף האדם הוא גוף חכם מאוד והוא יודע להתאים את עצמו ולשדרג את עצמו בהתאם לאורח החיים שבו הוא נימצא, זאת אומרת שאם לדוגמה היום אני גר בקומה א' ואין לי כל קושי להגיע הבייתה ועכשיו אני עובר דירה לקומה ד' ופיתאום אני חש עייפות ותיסכול להגיע הבייתה הגוף יצטרך להתאים את עצמו לדרישה חדשה וזה אכן מה שהוא יעשה, הגוף מקבל יום יום גירוי חדש שלא היה רגיל אליו קודם ומתחיל להתאים עצמו למצב החדש, ואכן אותו אדם לאחר חודש יעלה לביתו בקומה ה רביעית ללא כל מאמץ.

עקרונות:

*אדם ישתפר עם הזמן ועם האימונים אך חשוב להבין שלכל אדם יש איזשהו סף פיזיולוגי שאותו הוא לא יוכל לעבור וזה ניקבע בהתאם לגנטיקה, גיל, מין מבנה גוף וכו'. המצב הטוב ביותר הוא שכל אדם בהתאם למיגבלותיו יגיע לסף האופטימלי  של עצמו בכל זמן נתון.

*כל מיתאמן, בעיקר מיומן, צריך לדעת מתי הוא מגיע לשיא האימון ומתי הוא זקוק להיתאוששות. זהוא הזמן בו הגוף מנקה את הפסולת שהיצטברה, מחדש רקמות ומשפר את עצמו.

*אדם שלא יתן לעצו זמן היתאוששות מתאים (בהתאם לסוג ולעצימות האימונים אותו מבצע) יגיע למצב בו תחול רק ירידה במרכיבי הכושר הגופני שלו, הגוף לא יוכל להגיע למצב של שיפור ופיצוי ויגיע למצב של עומס יתר.

*העקרון הוא בכל אימון להעלות מעט את הגירוי מעל הסף האחרון אליו הגענו תוך כדי מתן היתאוששות מתאימה בין אימון לאימון לשם השגת ה"פיצוי" (של הגוף) ואז להמשיך הלאה באותה צורה.

סוגי הסתגלות הגוף לעומס:

היסתגלות תיפקודית(תיאום בין שרירי = קאורדינציה)

גיוס קבוצת שרירים ושיתוף פעולה ביניהם.

שיפור הטכניקה.

ביצוע טכניקה בצורה אוטומטית טיבעית.

היסתגלות עיצבית (תיאום תוך שרירי)

גיוס מקסימום יחידות מוטוריות (יחידות עיצביות) בשרירים.

קאורדינציה בתוך השריר.

• השריר תמיד יכול לגייס 50% מיחידות המוטוריות שלו , את השאר הוא שומר למצבי חירום ואנחנו צריכים ללמוד לגייס ולכווץ את ה 50% היחידות הנותרות.

היסתגלות מבנית

שינוי צורת הגוף- הגדלת שטח החתך של השרירים.

היסתגלות אנרגטית

מרכיב הסיבולת האירובית, האנאירובית והמעורבת.

מספר מושגים שיש להבדיל בניהם:

עומס יתר -  over use

מתאר תופעה שלילית ולא חיובית.  אני נותן לספורטאי עומס יותר מדי בלי מנוחות מספיקות וזה מביא אותו ל- אימון יתר.

אימון יתר-

האדם מאומן יותר מדי לא מההיבט החיובי, האדם לא מסוגל להמשיך יותר וזה גורם אצלו לפציעות.

פיצוי יתר (יסף)-

הגוף מתאים את עצמו לאותו עומס שהופעל עליו- חל שיפור. זהו מצב חיובי. הגוף משדרג את עצמו לקראת העומס הבא.

חשוב ליזכור ולעשות!!!

*יש תמיד ליבחור תרגיל נכון במינון נכון.

*יש להתאים את התרגיל אלי (המיתאמן) ולא את עצמי לתרגיל.

*יש לקבוע את סדר הופעת התרגילים באימון הבודד.

*יש להישתמש באופן מושכל בשיטות אימון.

*יש להיתחשב בנתוני המיתאמן – גיל, ותק, יכולת וכו'.